הפרעות חרדה

הפרעה אובססיבית קומפולסיבית - OCD Obsessive Compulsive Disorder - הפרעה כפייתית טורדנית: ההפרעה מתבטאת בהתנהגות חזרתית מנטאלית, או פיזית שהאדם מרגיש שהוא חייב לעשות. זהו צורך כפייתי לחשוב מחשבות מסויימות, להיזכר בדימוי/חוויה מסויימת, לבצע פעולות בסיסיות מסויימות או לחזור על מילים מסויימות, מספר פעמים בכמה דקות בודדות. המחשבות הלא רצויות חוזרות ומטרידות, וכופות את עצמן על האדם בניגוד לרצונו, לפעמים למשך שעות. האובססיות הנפוצות קשורות לסטריליות ונקיון, לסדר נוקשה (חייבים שדברים יהיו מסודרים ומונחים באופן סימטרי מסוים), לטרדות וספקות מעניינים יומיומיים בסיסיים ושוליים, ולדחפים אגרסיביים (-אלימים) או יצריים.

הפרעה זו קשורה לרמות נמוכות של החומר סרוטונין במוח במקום הממונה על "מתן אישורים" לכך ש 'המשימה הושלמה וניתן לעבור הלאה למעשה הבא'. אנשים הסובלים מההפרעה 'נתקעים' באותה המחשבה או מעשה שוב ושוב, מאחר ולא קיבלו את תחושת האישור מהמוח שהפעולה התבצעה "כראוי".

ההתנהגות הכפייתית מהווה "פתרון" לא יעיל להפחתת המצוקה הנובעת מהמחשבות הטורדניות (אובססיות) או מתחושת ה"ספק" המקננת בפנים. היא עשויה להופיע בצורת טקס (קומפולסיה) חוזר נוקשה. כמו כן, ההתנהגות הכפייתית יכולה לנבוע מדחף בלתי נשלט שאינו נובע בהכרח ממחשבות טורדניות.

בדרך כלל ההתנהגות הכפייתית מצליחה להפחית מעט את החרדה, אך לאחר זמן קצר המחשבה הטורדנית חוזרת, ושוב יש צורך כפייתי בהתנהגות שתדכא את החרדה.

הסובלים מהפרעה זו אינם רוצים את המחשבות הללו, מבינים שהתנהגותם או מחשבותיהם אינם הגיוניים, אך אינם שולטים בהן. בהמשך עלולה להתפתח תחושת חוסר אונים ופחד מול המחשבה הטורדנית, שיובילו להימנעות מכל מה שעלול לעורר את תחושת חוסר השליטה.  הניסיונות להיפטר מהמחשבות הכפייתיות מפריעים באופן מובהק לתפקוד היומיומי, מייסרים ומתישים את המתמודד ואף גוזלים את זמנו. ההפרעה מתחילה סביב גילאי הילדות והנערות, אך עד קבלת אבחון וטיפול מתאים עוברות לעיתים מספר שנים אבודות, שמחמירות את ההפרעה. כתוצאה מכך, במקרים רבים מתפתחת תחלואה משנית של דכאון.

חרדה אובססיבית עשויה לבוא לידי ביטוי גם בתחום הדתי-רוחני, ולהתפרש בטעות כנובעת מיראת שמים. לעיתים, החמרה והקפדה יתרה על הלכות ועניינים שבקדושה, המלווה בתחושת לחץ קיצונית שכל מענה הלכתי לא מרגיע, יכולה להיות קשורה לocd.

הטיפול:

ההפרעה מופיעה ברמות שונות. ככל שהפגיעה בתפקוד חמורה יותר, מטרידה יותר, ומעוררת יותר חרדה, כך הצורך בטיפול גדל.

הטיפול המומלץ היום הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי- c.b.t  .  בטיפול זה מרגילים את המוח לחיות עם ספק ולוותר על ה"אישור", וכן לומדים להפחית חרדה ולשלוט בתסמיני ההפרעה - להימנע מהפעולות הטקסיות. בחלק מהמקרים יש צורך לשלב טיפול בתרופות המונעות את ספיגת הסרוטונין במרווח הבן תאי ובכך מעלות את רמת הסרוטנין במוח (תרופות נוגדות דכאון מקבוצת SSRI). יש לשים לב שטיפול תרופתי לכפייתיות מועיל רק במינון גבוה ולוקח זמן של כ-שלושה חודשים עד להשפעה הרצויה. הן הטיפול התרופתי, והן הקוגנטיבי התנהגותי מצליחים להקל על חיי החולה ולחולל שינויים לטובה. בשלב מתקדם יותר בטיפול המשולב, בהדרכת פסיכיאטר, ניתן להפחית בהדרגה איטית את הטיפול התרופתי ולהמשיך בטיפול ה c.b.t

הפרעות השייכות להפרעות חרדה. בהפרעות אלו פוחד האדם באופן מתמשך ולא הגיוני מחפץ, מקום או מצב. מפגש עם נשוא הפוביה מעלה חרדה עד למצב של התקפי פניקה. בדרך כלל עולה החרדה גם לפני המפגש כהכנה או ידיעה שזה עלול להתרחש.

פוביות מופיעות כמעט לגבי כל נושא, מצב או חפץ. הפוביות הנפוצות והידועות הן: פוביה חברתית (מפגש עם קהל), פוביה ממקומות סגורים – קלאוסטרופוביה (למשל: מעלית), פוביה ממקומות פתוחים ומרחבים  - אגורפוביה (אנשים נמנעים מלהגיע למקומות פתוחים ובמקרים חמורים אנשים אינם יוצאים כלל מן הבית), פוביות ממקומות גבוהים – אקרופוביה. פוביות מבעלי חיים כמו נחשים או עכבישים.